אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול. הרגעים האלה צרובים לי בנשמה.
הלכתי ברחובות ברלין. השפלתי מבט לרצפה והתלבטתי אם להתפלל לאלוהים לעזרה או פשוט כבר לותר וזהו.
לקחתי איתי את האינסולין שלי והיה קור מקפיא.
בשלושת הימים הבאים הסוכר שלי השתולל ולא הבנתי למה. הייאוש הצטבר. מסתבר שהאינסולין שלי התקלקל בקור ולא ידעתי שאני מזריקה חומר מקולקל.
כשפגשתי את רון ואלינה והם הכירו לי את המכסה הזה ששומר לי על האינסולין שלא יתקלקל, אמרתי להם שהשקט הנפשי שלי שווה הכל. הבטחתי להם שכשהם ירצו אני מוכנה לשבת מול מצלמה ולספר על המכסה שמציל אותי כל יום מחדש. ממני מתנה ובחינם.
את הטקסט אני כתבתי. יצא לי ישר מהלב.
אני מקדישה את הפוסט לעצמי של פעם, המיואשת והעצובה. ואני מספרת לי שיהיה בסדר. שאצליח להרים את הראש ולהסתדר. תחזיקי מעמד.
לירון 
