כולם חושבים על המוות. רוב האנשים מכניסים את המחשבות על מוות ועל ריקבון לאיזה פינה קטנה במוח ומתמסרים ליום יום שלהם.
אני זוכרת שלפני 6 שנים, כשבישרו לי שחיי תלויים באינסולין, פחד -מוות השתלט לי על המחשבות חלק ניכר מהזמן.
החוויות הקשות הציפו אותי וניסיתי להדחיק הכל. לא מדדתי סוכר ואכלתי מה שבא לי. קיוויתי שחלום הבלהות יעלם כמו שהוא בא.
חולי כבד פשט בגופי, הסוכר תפס את המקום של החמצן בדם.
ברגעים האלה ומתוך החולי, הגעתי לצומת. בצומת בין החיים למוות בחרתי בחיים.
אני מניחה שיותר קל למות מאשר לגווע ברעב ולסבול מאי ודאות וחרדות לגבי העתיד. אבל החיים נראו לי יפים מידיי כדי לוותר עליהם. בכל יום שעבר, השמש שוב זרחה בבוקר ואיתה גם האופטימיות שאולי אצליח לעבור את האולימפיאדה הזאת שמישהו שם למעלה רשם אותי אליה.
אם יש לך אח, אמא, סבתא או אבא סוכרתיים, סביר להניח שהם סובלים מאוד. שכואב להם בגוף, שהם מרגישים ששופטים אותם כל הזמן. מרגישים אשמה. מרגישים רעב. מפחדים ממוות נוראי.
הם מרגישים מחוץ לארוחות המשפחתיות. לפעמים תראו אותם שוקדים בניקיונות, בסידור, בעזרה מסביבם, רק כדי לא להתמקד באוכל שעל השולחן או בתחושת ההפסד כשיצטרכו לבדוק את הסוכר בדם מחר בבוקר.
אנחנו האנשים שצריכים לאכול אוכל דל בפחמימה. שזקוקים להבנה של הסביבה שלנו מה מתאים לנו.
אנחנו מרגישים בדידות.
אנא הושיטו לנו הסוכרתיים יד והקשיבו לנו.
ממני,
לירון
