היי. אני מדברת אליך. כן, אליך בדיוק. אתה זה שקורא את מילותיי ומרגיש שנכשלת. באמת שניסית לא להתפתות אבל היית רעב. למעשה את רעבה כבר הרבה מאוד זמן. אפילו שנים. את כבר לא יודעת אם זה רעב של הגוף או רעב של הנפש. או רעב לאוכל שמשקיט את הסבל מכל האיסורים האלו. והסוכרת הזו שאתה לא ממש מבין עד הסוף. ולמה העונש הזה מגיע לי בכלל.
אני רוצה שתדעו שאתם לא אשמים. אנחנו מיליון איש פה בארץ. אנחנו 1 מתוך 8 איש שזקוקים לאוכל ספציפי. שזקוקים שיראו אותנו. שזקוקים למנות במסעדות. ליצרנים שיבינו שאנחנו הסוכרתיים לא רק מוגבלים בסוכר בתה או בעוגות, אלה שכל התזונה הזו של התרבות- אוכל שלנו זה סוכר אחד גדול ואנחנו לא יכולים לאכול פה. אנחנו לא יכולים לאכול כמוהם. במשרד עם כל הוופלים. קרקרים. בורקסים שלהם. הבונבוניירה. שתדעי שזו לא אשמתך. קומי, תתעוררי, אני צריכה אותך. אני גם צריכה אותך אדוני. שתתעוררו. שתלמדו עוד על המחלה הזו. ושתעזרו לי להרים פה בסביבה שלנו את המודעות לצרכים שלנו.
אני שולחת את ברכתי לערים ולאלה שעדיין מנמנמים. ומבקשת שלא יהיה פה אחד רעב יותר.
